דברי בר עקודה

6. כשהגענו לארץ, היה לנו מטען ובו כמאה קילוגרם של ספרים, כי זה היה העושר העיקרי שלנו. כסף גם היה לא מעט: לאחר שמכרנו את כל מה שהיה ניתן למכור ולאחר שאנשי המכס הקזחי הכריחו אותי לתת להם עשרים דולר (שזה היה הישג, כי כל אלה שהיו במטוס שלנו, שילמו להם החל מחמישים דולר בתור שוחד), היה לי שלוש מאות דולר וזה היה אוצר שלם. במשך ששת החודשים הראשונים לקליטה שלנו בארץ שילם לנו משרד הקליטה את סל הקליטה שהרעיון של הסל היה להעניק לנו אפשרות ללמוד את השפה וקצת להתאקלם במדינה לפני שנתחיל להתפרנס לבד. התשלום של הסל היה תלוי בהמון גורמים ונסיבות, כגון, כמה ילדים יש במשפחה, בני כמה כל בני המשפחה, איזה חודש זה וכד’. כממוצע, היה הסכום שווה לכאלפיים וחמש מאות ש’’ח לחודש. סל הקליטה היה נחמד מאוד מצד המדינה ואני יודע שרבים מאוד שהגיעו בשנות השישים או החמישים יגידו ובצדק שלהם לא נתנו אפילו גרוש אחד. יחד עם זאת, לנו זה קצת לא הספיק. לא ידענו שבבנק אפשר לבקש מינוס, לא ידענו שיש עוד דרכים ולא ידענו למצוא עבודה משום שלא היה ברור איך עושים את זה. בחודש הראשון נעזרנו בשלוש מאות הדולרים שהיה לנו וזאת הייתה בדיוק ה...

5.  בבית הספר הייתי תלמיד טוב מאוד, גם בקטע של הציונים שלי וגם במה שהיה אז קרוי "עמדת החיים הפעילה." עמדת חיי הפעילה התבטאה בכך שהשתתפתי בכל האספות ואירועים של בית הספר, ביצעתי את כל המשימות הלא-לימודיות הרבות, כגון הכנת סקר מצב בעולם באספה כיתתית, איסוף דברי מתכת הישנים לצורך מחזורם, הכנת משלוחי מזון לשחורים הסובלים מגזענות בארה’’ב וכד’. את העובדה שהשחורים הסובלים בארה’’ב חיים הרבה יותר טוב מאיתנו התורמים להם, גיליתי כבר אחרי הקריסה של ברית המועצות, כאשר קרסו כל האמונות, לא רק זאת, כך שאת התגלית לגבי השחורים קיבלתי יחסית בקלות. את זה שדברי המתכת הכבדים והחלודים שבקושי סחבנו לחצר בית הספר, לא הלכו לשום מחזור אלא פשוט הושלכו אחר כך למזבלה בסמוך לבית הספר, קיבלנו בזעם וניסינו להשיב את הצדק. כשלא הצלחנו בזה, הבנו כי גם אם בדגר הגבוה מתכוונים למעשים טובים, זה לא בהכרח ייעשה בדרג יותר נמוך. הבנו גם שהדגר הגבוה יותר, כגון המורים שלנו, לא בהכרח קשוב לתלונות שלנו ויש דברים הנעשים "בשביל הווי" בלבד. זה לא היה משמח במיוחד, אבל נאלצנו לחיות עם זה. בכל זאת הייתה התקווה שא...

4.  מי יודע מה זה "קולחוז"? אלה שכבר הספיקו להציץ בוויקיפדיה או שלמדו או התעניינו בהיסטוריה של הסובייטים, אולי יגידו שזה משק חקלאי משותף הדומה מאוד לקיבוץ. בין שני הדברים הללו אכן קיים דמיון   אם כי קולחוזים (כמו בעצם הכול בברית המועצות) היו בהתנודבות ומאות אלפי אנשים שלא הביעו רצון להירשם בהן, נשלחו למחנות, בתי סוהר או פשוט הוצאו להורג בגין היותם אויבי העם. כך זה היה בתקופת הקומוניזם המוקדם, לפני וקצת אחרי מלחמת העולם השנייה. יותר מאוחר השתנה המצב בהדרגה וזה לטובה. בתקופה שלי כל עובדי החקלאות בברית המועצות היו או קולחוזניקים או סובחוזניקים (אלה האחרונים, באופן תאורטי, היו סחירים השווים לפועלים בעיר, אך בפועל ההבדל בין קולחוזניקים וסובחוזניקים היה עדין ובקושי נראה). החיים של קולחוזניק ממוצע היו שונים מאנשים בעיר, אך מרעב כבר לא מתו ובגדול הכול נראה סביר, לפעמים אפילו נהדר. יחד עם זאת כל שנה הוכרזה בערים זעקה לצאת לקולחוזים ולעזור בקצירת הקציר, אשר – ברור מאליו – היה עשיר במיוחד ולכן היה סיכון כי הקולחוזניקים לא יסתדרו לבדם. ואז כל האוכלוסיה העירונית, פועלים, מרצים, חו...

3.  רב האנשים דוברי העברית לא יודעים מה זה "שבתניק" או, בגרסה הרוסית המקורית "סובותניק”. המיעוט בטוחים שמילה זאת היא השם לקהילה רוסית אשר גיירה את עצמה לפני הרבה שנים ברוסיה, הפכה בסוף ליהודים לכל דבר וברובה עלתה לארץ. זה נכון, אבל כל בן אדם שגר פעם בברית המועצות, יודע טוב מאוד מה זה שבתניק ולזה אין שום קשר לאנשים הטובים הנ’’ל. במקור הרוסי נקראות שתי התופעות בשם "סובותניק", ורק על מנת למנוע בלבול אני מעדיף לשמור את הגרסה הרוסית לקהילה שהתייהדה ואת הדבר האופייני ביותר לאורח החיים הסובייטי אכנה בשם המעוברת "שבתניק". זאת לא המצאה שלי, כי עוד בבריה’’מ בעיתונים ובספרים ביידיש בשימוש מאוד נרחב הייתה המילה "שאבעסניק" שזה למעשה שבתניק בכתיב היידי הסובייטי.  אז מהו שבתניק? המיתולוגיה הסובייטית לימדה שבשנת 1919 בתקופת העוני והקשיים החליטו כמה פועלים באחד המפעלים במוסקווה להישאר בעבודה בשבת במקום לנוח בסוף שבוע וזה על מנת לעזור למולדתם בשעת המצוקה. הם עבדו יום נוסף ללא תשלום ומשום שהייתה זאת שבת, קראו לעבודה זאת שבתניק. מהר מאוד זכו לשבח מצד המ...

2.  כשהיית ילד, היו לי דלקות גרון כמעט כל חודש. רופאת הילדים שלי, שרה אברמובנה שמה, הייתה חוזרת ואומרת לאמא שלי כי אני צריך לעבור ניתוחון כירורגי קטן והכל יסתדר. אמא התנגדה עד כמה שהייתה יכולה, אך בסוך נכנעה. כך בגיל חמש אושפזתי לצורך ההכנה והביצוע של ניתוח שקדים. בית החולים היה בית עץ בעל שתי קומות עם מדרגות עץ שאפשר היה להתרוצץ בהן או פשוט להסתכל למטה ולחכות לאמא. להורים היה מותר לבקר את ילדיהם רק בשעות הקבלה, מחמש עד שבע אחר הצהריים ורב השעות האחרות עמדתי ליד המדרגות בתקוות שווא שאמא בכל זאת תבוא.  ביום השלישי לשהייתי בבית החולים היה הניתוח. הושיבו אותי על כיסא, כיסו עם סדין לבן וקשרו לי את הידיים ואת הרגליים. התחלתי לבכות. אמרו לי שאפתח את הפה. סירבתי ורק ייללתי עם פה סגור. אחרי כמה ניסיונות לשכנע אותי "לפתוח את הפה בדרך הקלה" פתחו לי אותו בכוח והכניסו לשם איזה מתקן מתכתי שכבר לא יכולתי לסגור את הלסתות. צעקתי ללא הפסקה, אישה במסיכה לבנה על הפנים לקחה מזרק עם מחת ענקית (או לפחות כך זה נראה בעיני הילד בן חמש) ותקעה אותה אי שם בגרון שלי. לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני צע...

1. שלום, אני אבי בר עקודה ובדברים אלה אני פותח את היומן שלי. בדפי היומן אספר על עצמי, לכן קראתי לו "דברי בר עקודה". אם כבר הגעתם לעמוד זה, אז מן הראוי להתעניין קצת באישיות של הבעלים שלו. אז ככה: נולדתי עוד במילניום הקודם ביום אביבי אי שם במזרח. זה לא היה המזרח התיכון שבו אני גר כעת ולא המזרח הרחוק שבו מייצרים רכבי טויוטה ורב הדברים בועלם (כי נאמר כידוע שהקדוש ברוך הוא ברא את השמים ואת הארץ ואת כל השאר מייצרים בסין). ההגדרות שלנו בנוגע למזרחים למיניהם אינן ברורות ויש בהן בלבול. תראו בעצמכם: אם מישהו מדבר על סין, יפן או תאילנד, יקרא למקומות אלה בשם המזרח הרחוק וזה לגמרי בצדק, כי זה באמת נורא רחוק כך שבדרך אתה בקלות מספיק לצפות בשניים - שלושה סרטים, לישון ועוד להתעייף. אם מישהו רק יוצא מביתו בתל אביב ונכנס למכולת במרחק של מאתיים מטר, אז קרוי המקום בשם המזרח התיכון. אוקיי, נניח שאנחנו עצלים עד כדי כך שאפילו מאתיים מטר נחשב אצלנו למרחק בינוני, כלומר תיכון. אז מה אמור להיות קרוי המזרח הקרוב? פריז מבחינת האנגלים? לונדון מבחינתם של האירים? אני באמת לא יודע. על כל פנים, אני נול...