על קולחוזים

4. 

מי יודע מה זה "קולחוז"? אלה שכבר הספיקו להציץ בוויקיפדיה או שלמדו או התעניינו בהיסטוריה של הסובייטים, אולי יגידו שזה משק חקלאי משותף הדומה מאוד לקיבוץ. בין שני הדברים הללו אכן קיים דמיון   אם כי קולחוזים (כמו בעצם הכול בברית המועצות) היו בהתנודבות ומאות אלפי אנשים שלא הביעו רצון להירשם בהן, נשלחו למחנות, בתי סוהר או פשוט הוצאו להורג בגין היותם אויבי העם. כך זה היה בתקופת הקומוניזם המוקדם, לפני וקצת אחרי מלחמת העולם השנייה. יותר מאוחר השתנה המצב בהדרגה וזה לטובה. בתקופה שלי כל עובדי החקלאות בברית המועצות היו או קולחוזניקים או סובחוזניקים (אלה האחרונים, באופן תאורטי, היו סחירים השווים לפועלים בעיר, אך בפועל ההבדל בין קולחוזניקים וסובחוזניקים היה עדין ובקושי נראה). החיים של קולחוזניק ממוצע היו שונים מאנשים בעיר, אך מרעב כבר לא מתו ובגדול הכול נראה סביר, לפעמים אפילו נהדר. יחד עם זאת כל שנה הוכרזה בערים זעקה לצאת לקולחוזים ולעזור בקצירת הקציר, אשר – ברור מאליו – היה עשיר במיוחד ולכן היה סיכון כי הקולחוזניקים לא יסתדרו לבדם. ואז כל האוכלוסיה העירונית, פועלים, מרצים, חוקרים, רופאים, סטודנטים, תלמידי בתי ספר היו מוסעים לשדות לעבודה לטובת המולדת. במקרה הטוב, ליום – כך היה לגבי פועלים ופקידים שהיו חיוניים לתפקוד המשק העירוני. במקרה פחות טוב, לכמה שבועות, שזה היה נפוץ במיוחד לגבי סטודנטים. 

העבודה בשדות או בקיצור פשוט קולחוז הייתה מתחילה מכך שבמשאיות ואוטובוסים קבוצת עירוניים של כמה עשרות עד כמה מאות איש הייתה מגיעה לאיזה דיר ישן בלב השדות. הדיר היה מצויד במיטות ברזל, מזרנים ישנים (לא תמיד, לפעמים היו נותנים שקים שהיה צריך למלא אותם בקש), לפעמים מצעים. בדרך כלל היו ליד הדיר בית שימוש, מקלחון שדה ושולחנות עץ ארוכים לשעות הארוחה.

מישהו ממנהיגי הקולחוז בליווי מישהו או מישהי מוועדת המפלגה הקומוניסטית המחוזית היו מרביצים נאום או שניים על החשיבות של הסיוע מהעיר, על המחיר של כל זרע וכל פרי ש אותו לא ניתן להביע בכסף, על לבבות החמים של הנוער ועל הגיבורים של השנים שעברו שהיו שחייבים להיות גאים בדור הזה. אחר כך היו מודיעים שלמרות חשיבות ההתנדבות הוחלט לשלם תמורה כספית לכל אחד שבא לעבוד ורמזו כי גודל התמורה איננו סמלי בלבד.

אחרי זה היו מתנהלים ימים של עבודה בשמש ובקור, בבוץ ויתושים, ובסוף המשמרת היו ארוחות לא טעימות ושינה קצרה. עבודת פרך זאת, בדרך כלל, לא הייתה. יחד עם זאת כבר ביומים הראשונים אחרי ניסיונות כושלים כולם הבינו כי "להשלים את הנורמה היומית" זאת משימה בלתי אפשרית לחלוטין. היו חסרות לא רק מיומנויות של העבודה בשדה ויכולת להבדיל בין סוגי הצמחים אלא גם הבנה שמזה בכלל יכולה להיות תועלת כי כל הזמן היה אפשר לראות כי הארגזים עם מלפפונים או תפוחי אדמה שנאספו בעבודה לא קלה, נמצאו בסוף היום בשולי הכביש מרוסקים ומהופכים. רב הקולחוזניקים היו שתויים כל יום וגם לעירוניים לא ממש הייתה ברירה אלא לשתות. התענוג הרגיל היה ריקודים אחרי ארוחת הערב ובהם קטטות על הבנות עם הבחורים הכפריים.

לאחר כשבוע רבים היו או עשו פנים של חולים וביקשו לחזור הביתה. בתום התקופה הייתה אספה כללית שמול השורדים היה עוד פעם מופיע איש מהנהלת הקולחוז והיה מודיע כי כתוצאת העבודה אכלו יותר מי השכר המגיע להם, אך הקולחוז ברב נדיבותו סולח לעירוניים את החוב ולכן אפשר לחזור הביתה. וברוכים הבאים לשנה הבאה!