6.
כשהגענו לארץ, היה לנו מטען ובו כמאה קילוגרם של ספרים, כי זה היה העושר העיקרי שלנו. כסף גם היה לא מעט: לאחר שמכרנו את כל מה שהיה ניתן למכור ולאחר שאנשי המכס הקזחי הכריחו אותי לתת להם עשרים דולר (שזה היה הישג, כי כל אלה שהיו במטוס שלנו, שילמו להם החל מחמישים דולר בתור שוחד), היה לי שלוש מאות דולר וזה היה אוצר שלם. במשך ששת החודשים הראשונים לקליטה שלנו בארץ שילם לנו משרד הקליטה את סל הקליטה שהרעיון של הסל היה להעניק לנו אפשרות ללמוד את השפה וקצת להתאקלם במדינה לפני שנתחיל להתפרנס לבד. התשלום של הסל היה תלוי בהמון גורמים ונסיבות, כגון, כמה ילדים יש במשפחה, בני כמה כל בני המשפחה, איזה חודש זה וכד’. כממוצע, היה הסכום שווה לכאלפיים וחמש מאות ש’’ח לחודש. סל הקליטה היה נחמד מאוד מצד המדינה ואני יודע שרבים מאוד שהגיעו בשנות השישים או החמישים יגידו ובצדק שלהם לא נתנו אפילו גרוש אחד. יחד עם זאת, לנו זה קצת לא הספיק. לא ידענו שבבנק אפשר לבקש מינוס, לא ידענו שיש עוד דרכים ולא ידענו למצוא עבודה משום שלא היה ברור איך עושים את זה. בחודש הראשון נעזרנו בשלוש מאות הדולרים שהיה לנו וזאת הייתה בדיוק התוספת שאפשרה לנו לגמור את החודש. בחודש הבא לא הייתה שום תוספת, אז הצטיידתי בהודעות דרושים מאיזה מקומון בשפה הרוסית והתחלתי לחייג טלפונים. במקום השלישי או הרביעי אמרו לי שיש להם עבודה מתאימה בשבילי והזמינו למשרד שלהם במרכז תל-אביב. הגעתי. מצאתי את המקום. נתנו לי טופס למלא, ציינתי את ההשכלה שלי, את הידע התאורטי ואת המיומנויות המעשיות של עבודה במעבדה, ציינתי את השפות שאני שולט ברמה גבוהה או בינונית. הבנות במשרד התפללו מאוד מזה שאני רק חודש בארץ ויש לי עברית טובה, ניסו לבחון אותי וגילו שהעברית שלי קצת טובה מזאת שלהן. אמרו כי עם הלשון ברמה כזאת הן בוודאות ימצאו לי עבודה טובה תכף ומיד ושלחו לאיזה מפעל שהיה צריך להגיע בשני אוטובוסים למקום שלא היה לי שום מושג מהו. אמרו לי שבמקום הזה מחפשים עובד עם יכולת כתיבה וקראיה חופשית בעברית. לא ממש רציתי להיות איזה פקיד שכל העבודה שלו היא לכתוב ולקרוא, אבל אין מה לעשות, יצאתי לדרך.
משום שבקושי ידעתי להתמצא עם אוטובוסים וגם בעיר זה לקח לי כמה שעות להגיע למקום. בקושי מצאתי שם את הבן אדם שאליו הייתי אמור לבוא. כשמצאתי אותו, הוא לא היה מוכן להאמין לכך שיש לי עברית הולמת, בחן אותי ואמר שזה בסדר ואני יכול להתחיל לעבוד. התחלתי. טוב שלא רציתי להיות פקיד, כי העבודה שלי לא הייתה עבודה של פקיד. מסתבר כי המקום היה מחסן ענק שסיפק סחורה לרשתות סופרמרקטים ברחבי הארץ והעבודה שלי ושל עוד כמה עשרות עובדים כמוני הייתה לקבל תדפיס של הזמנה מאיזה סופרמרקט (המיומנות הדרושה: קריאה בעברית), לעשות כמה סיבובים במחסן ולמלא כלובים גדולים עם הסחורה ולסמן את מה שמצאתי בווי (המיומנות הדרושה: כתיבה בעברית) ולמסור את ההזמנה למשאיות המחכות בתור. ולקבל, כמובן, תדפיס חדש עם הזמנה נוספת.
בעצם, הייתה העבודה די בסדר. לא הכי קשה אומנם נורא משעממת. מה שהפריע לי זה שגם העובדים וגם המנהלים היו לא הכי מעניינים, כל המנהגים, הבדיחות והסיפורים שלהם היו גסים ודי פרימיטיביים, אבל זה היה עוד מילא. הדבר שהפריע לי הרבה יותר, היה שכל יום היו שעות נוספות חובה, כך שבמקום שמונה שעות עבדו עשר אן שתים עשרה או אף יותר. לא רציתי את זה ולא הייתי מוכן לזה. בסך הכול, הייתי זקוק לאיזו השלמה קטנה לסל הקליטה ולא לעבודה מהשחר ועד הלילה. החזקתי מעמד זה שבועיים, חטפתי איזה וירוס, לקחתי חופש מחלה וכבר לא חזרתי לשם. הספיק לי.
כשהגענו לארץ, היה לנו מטען ובו כמאה קילוגרם של ספרים, כי זה היה העושר העיקרי שלנו. כסף גם היה לא מעט: לאחר שמכרנו את כל מה שהיה ניתן למכור ולאחר שאנשי המכס הקזחי הכריחו אותי לתת להם עשרים דולר (שזה היה הישג, כי כל אלה שהיו במטוס שלנו, שילמו להם החל מחמישים דולר בתור שוחד), היה לי שלוש מאות דולר וזה היה אוצר שלם. במשך ששת החודשים הראשונים לקליטה שלנו בארץ שילם לנו משרד הקליטה את סל הקליטה שהרעיון של הסל היה להעניק לנו אפשרות ללמוד את השפה וקצת להתאקלם במדינה לפני שנתחיל להתפרנס לבד. התשלום של הסל היה תלוי בהמון גורמים ונסיבות, כגון, כמה ילדים יש במשפחה, בני כמה כל בני המשפחה, איזה חודש זה וכד’. כממוצע, היה הסכום שווה לכאלפיים וחמש מאות ש’’ח לחודש. סל הקליטה היה נחמד מאוד מצד המדינה ואני יודע שרבים מאוד שהגיעו בשנות השישים או החמישים יגידו ובצדק שלהם לא נתנו אפילו גרוש אחד. יחד עם זאת, לנו זה קצת לא הספיק. לא ידענו שבבנק אפשר לבקש מינוס, לא ידענו שיש עוד דרכים ולא ידענו למצוא עבודה משום שלא היה ברור איך עושים את זה. בחודש הראשון נעזרנו בשלוש מאות הדולרים שהיה לנו וזאת הייתה בדיוק התוספת שאפשרה לנו לגמור את החודש. בחודש הבא לא הייתה שום תוספת, אז הצטיידתי בהודעות דרושים מאיזה מקומון בשפה הרוסית והתחלתי לחייג טלפונים. במקום השלישי או הרביעי אמרו לי שיש להם עבודה מתאימה בשבילי והזמינו למשרד שלהם במרכז תל-אביב. הגעתי. מצאתי את המקום. נתנו לי טופס למלא, ציינתי את ההשכלה שלי, את הידע התאורטי ואת המיומנויות המעשיות של עבודה במעבדה, ציינתי את השפות שאני שולט ברמה גבוהה או בינונית. הבנות במשרד התפללו מאוד מזה שאני רק חודש בארץ ויש לי עברית טובה, ניסו לבחון אותי וגילו שהעברית שלי קצת טובה מזאת שלהן. אמרו כי עם הלשון ברמה כזאת הן בוודאות ימצאו לי עבודה טובה תכף ומיד ושלחו לאיזה מפעל שהיה צריך להגיע בשני אוטובוסים למקום שלא היה לי שום מושג מהו. אמרו לי שבמקום הזה מחפשים עובד עם יכולת כתיבה וקראיה חופשית בעברית. לא ממש רציתי להיות איזה פקיד שכל העבודה שלו היא לכתוב ולקרוא, אבל אין מה לעשות, יצאתי לדרך.
משום שבקושי ידעתי להתמצא עם אוטובוסים וגם בעיר זה לקח לי כמה שעות להגיע למקום. בקושי מצאתי שם את הבן אדם שאליו הייתי אמור לבוא. כשמצאתי אותו, הוא לא היה מוכן להאמין לכך שיש לי עברית הולמת, בחן אותי ואמר שזה בסדר ואני יכול להתחיל לעבוד. התחלתי. טוב שלא רציתי להיות פקיד, כי העבודה שלי לא הייתה עבודה של פקיד. מסתבר כי המקום היה מחסן ענק שסיפק סחורה לרשתות סופרמרקטים ברחבי הארץ והעבודה שלי ושל עוד כמה עשרות עובדים כמוני הייתה לקבל תדפיס של הזמנה מאיזה סופרמרקט (המיומנות הדרושה: קריאה בעברית), לעשות כמה סיבובים במחסן ולמלא כלובים גדולים עם הסחורה ולסמן את מה שמצאתי בווי (המיומנות הדרושה: כתיבה בעברית) ולמסור את ההזמנה למשאיות המחכות בתור. ולקבל, כמובן, תדפיס חדש עם הזמנה נוספת.
בעצם, הייתה העבודה די בסדר. לא הכי קשה אומנם נורא משעממת. מה שהפריע לי זה שגם העובדים וגם המנהלים היו לא הכי מעניינים, כל המנהגים, הבדיחות והסיפורים שלהם היו גסים ודי פרימיטיביים, אבל זה היה עוד מילא. הדבר שהפריע לי הרבה יותר, היה שכל יום היו שעות נוספות חובה, כך שבמקום שמונה שעות עבדו עשר אן שתים עשרה או אף יותר. לא רציתי את זה ולא הייתי מוכן לזה. בסך הכול, הייתי זקוק לאיזו השלמה קטנה לסל הקליטה ולא לעבודה מהשחר ועד הלילה. החזקתי מעמד זה שבועיים, חטפתי איזה וירוס, לקחתי חופש מחלה וכבר לא חזרתי לשם. הספיק לי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה