2.
כשהיית ילד, היו לי דלקות גרון כמעט כל חודש. רופאת הילדים שלי, שרה אברמובנה שמה, הייתה חוזרת ואומרת לאמא שלי כי אני צריך לעבור ניתוחון כירורגי קטן והכל יסתדר. אמא התנגדה עד כמה שהייתה יכולה, אך בסוך נכנעה. כך בגיל חמש אושפזתי לצורך ההכנה והביצוע של ניתוח שקדים. בית החולים היה בית עץ בעל שתי קומות עם מדרגות עץ שאפשר היה להתרוצץ בהן או פשוט להסתכל למטה ולחכות לאמא. להורים היה מותר לבקר את ילדיהם רק בשעות הקבלה, מחמש עד שבע אחר הצהריים ורב השעות האחרות עמדתי ליד המדרגות בתקוות שווא שאמא בכל זאת תבוא.
ביום השלישי לשהייתי בבית החולים היה הניתוח. הושיבו אותי על כיסא, כיסו עם סדין לבן וקשרו לי את הידיים ואת הרגליים. התחלתי לבכות. אמרו לי שאפתח את הפה. סירבתי ורק ייללתי עם פה סגור. אחרי כמה ניסיונות לשכנע אותי "לפתוח את הפה בדרך הקלה" פתחו לי אותו בכוח והכניסו לשם איזה מתקן מתכתי שכבר לא יכולתי לסגור את הלסתות. צעקתי ללא הפסקה, אישה במסיכה לבנה על הפנים לקחה מזרק עם מחת ענקית (או לפחות כך זה נראה בעיני הילד בן חמש) ותקעה אותה אי שם בגרון שלי. לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני צעקתי, הן עשו את העבודה שלהן: דקרו, הכניסו חתיכות גזה וצמר גפן, אחר כך חתכו משהו בתוכי, משכו, הוציאו. אני רק זוכר כלי מתכת נוראים רבים, הנשים בלבן, כאב, פחד וצעקות שלי.
כמה ימים אני נשארתי באשפוז אחרי הניתוח, אני לא זוכר כבר. בסוף חזרתי, כמובן, הביתה, הגרון החלים. בגלל החששות של אמא היה לי עוד שנים רבות אסור לאכול גלידה, אך בסוך גם האיסור הזה בוטל.
ומה לגבי דלקת הגרון? לא יודע מה להגיד. לפעמים זה קרה כשהייתי ילד וקורה גם כשהתבגרתי. אני לא מרגיש שהתדירות של המחלות השתנתה לאחר הניתוח ההוא, אם כי הזיכרון יכול להטעות אותי ואולי שרה אברמובנה צדקה.
אלא מה? אחי הצעיר בגיל הרך היה כל הזמן חולה בדלקות הגרון. בדיוק כמוני בגילו. אז שרה אברמובנה כבר הייתה בגמלאות ולכן הייתה לאחי רופאה אחרת. הרופאה של אחי הייתה נגד ניתוחי שקד ואמרה לאמא שלי שזאת מחלת הגיל והכל יעבור לבד כשהאח קצת יגדל. וזה בדיוק מה שקרה.
ולא נראה לי שאני בילדות חליתי בדלקות גרון יותר או פחות מאחי. ואז אני לא יכול שלא לחשוב מדי פעם: אז כל הכאבים והסבל שלי הם אינם אלא פרי האמונה של שרה אברמובנה? אז למה סבלתי?
תגובות
הוסף רשומת תגובה