דילוג לתוכן הראשי

איך גיליתי כי הכול יחסי

2. 
כשהיית ילד, היו לי דלקות גרון כמעט כל חודש. רופאת הילדים שלי, שרה אברמובנה שמה, הייתה חוזרת ואומרת לאמא שלי כי אני צריך לעבור ניתוחון כירורגי קטן והכל יסתדר. אמא התנגדה עד כמה שהייתה יכולה, אך בסוך נכנעה. כך בגיל חמש אושפזתי לצורך ההכנה והביצוע של ניתוח שקדים. בית החולים היה בית עץ בעל שתי קומות עם מדרגות עץ שאפשר היה להתרוצץ בהן או פשוט להסתכל למטה ולחכות לאמא. להורים היה מותר לבקר את ילדיהם רק בשעות הקבלה, מחמש עד שבע אחר הצהריים ורב השעות האחרות עמדתי ליד המדרגות בתקוות שווא שאמא בכל זאת תבוא. 
ביום השלישי לשהייתי בבית החולים היה הניתוח. הושיבו אותי על כיסא, כיסו עם סדין לבן וקשרו לי את הידיים ואת הרגליים. התחלתי לבכות. אמרו לי שאפתח את הפה. סירבתי ורק ייללתי עם פה סגור. אחרי כמה ניסיונות לשכנע אותי "לפתוח את הפה בדרך הקלה" פתחו לי אותו בכוח והכניסו לשם איזה מתקן מתכתי שכבר לא יכולתי לסגור את הלסתות. צעקתי ללא הפסקה, אישה במסיכה לבנה על הפנים לקחה מזרק עם מחת ענקית (או לפחות כך זה נראה בעיני הילד בן חמש) ותקעה אותה אי שם בגרון שלי. לא יודע כמה זמן זה נמשך. אני צעקתי, הן עשו את העבודה שלהן: דקרו, הכניסו חתיכות גזה וצמר גפן, אחר כך חתכו משהו בתוכי, משכו, הוציאו. אני רק זוכר כלי מתכת נוראים רבים, הנשים בלבן, כאב, פחד וצעקות שלי. 
כמה ימים אני נשארתי באשפוז אחרי הניתוח, אני לא זוכר כבר. בסוף חזרתי, כמובן, הביתה, הגרון החלים. בגלל החששות של אמא היה לי עוד שנים רבות אסור לאכול גלידה, אך בסוך גם האיסור הזה בוטל.
ומה לגבי דלקת הגרון? לא יודע מה להגיד. לפעמים זה קרה כשהייתי ילד וקורה גם כשהתבגרתי. אני לא מרגיש שהתדירות של המחלות השתנתה לאחר הניתוח ההוא, אם כי הזיכרון יכול להטעות אותי ואולי שרה אברמובנה צדקה.
אלא מה? אחי הצעיר בגיל הרך היה כל הזמן חולה בדלקות הגרון. בדיוק כמוני בגילו. אז שרה אברמובנה כבר הייתה בגמלאות ולכן הייתה לאחי רופאה אחרת. הרופאה של אחי הייתה נגד ניתוחי שקד ואמרה לאמא שלי שזאת מחלת הגיל והכל יעבור לבד כשהאח קצת יגדל. וזה בדיוק מה שקרה.
ולא נראה לי שאני בילדות חליתי בדלקות גרון יותר או פחות מאחי. ואז אני לא יכול שלא לחשוב מדי פעם: אז כל הכאבים והסבל שלי הם אינם אלא פרי האמונה של שרה אברמובנה? אז למה סבלתי? 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מה זה שבתניק?

3.  רב האנשים דוברי העברית לא יודעים מה זה "שבתניק" או, בגרסה הרוסית המקורית "סובותניק”. המיעוט בטוחים שמילה זאת היא השם לקהילה רוסית אשר גיירה את עצמה לפני הרבה שנים ברוסיה, הפכה בסוף ליהודים לכל דבר וברובה עלתה לארץ. זה נכון, אבל כל בן אדם שגר פעם בברית המועצות, יודע טוב מאוד מה זה שבתניק ולזה אין שום קשר לאנשים הטובים הנ’’ל. במקור הרוסי נקראות שתי התופעות בשם "סובותניק", ורק על מנת למנוע בלבול אני מעדיף לשמור את הגרסה הרוסית לקהילה שהתייהדה ואת הדבר האופייני ביותר לאורח החיים הסובייטי אכנה בשם המעוברת "שבתניק". זאת לא המצאה שלי, כי עוד בבריה’’מ בעיתונים ובספרים ביידיש בשימוש מאוד נרחב הייתה המילה "שאבעסניק" שזה למעשה שבתניק בכתיב היידי הסובייטי.  אז מהו שבתניק? המיתולוגיה הסובייטית לימדה שבשנת 1919 בתקופת העוני והקשיים החליטו כמה פועלים באחד המפעלים במוסקווה להישאר בעבודה בשבת במקום לנוח בסוף שבוע וזה על מנת לעזור למולדתם בשעת המצוקה. הם עבדו יום נוסף ללא תשלום ומשום שהייתה זאת שבת, קראו לעבודה זאת שבתניק. מהר מאוד זכו לשבח מצד המ...

על קולחוזים

4.  מי יודע מה זה "קולחוז"? אלה שכבר הספיקו להציץ בוויקיפדיה או שלמדו או התעניינו בהיסטוריה של הסובייטים, אולי יגידו שזה משק חקלאי משותף הדומה מאוד לקיבוץ. בין שני הדברים הללו אכן קיים דמיון   אם כי קולחוזים (כמו בעצם הכול בברית המועצות) היו בהתנודבות ומאות אלפי אנשים שלא הביעו רצון להירשם בהן, נשלחו למחנות, בתי סוהר או פשוט הוצאו להורג בגין היותם אויבי העם. כך זה היה בתקופת הקומוניזם המוקדם, לפני וקצת אחרי מלחמת העולם השנייה. יותר מאוחר השתנה המצב בהדרגה וזה לטובה. בתקופה שלי כל עובדי החקלאות בברית המועצות היו או קולחוזניקים או סובחוזניקים (אלה האחרונים, באופן תאורטי, היו סחירים השווים לפועלים בעיר, אך בפועל ההבדל בין קולחוזניקים וסובחוזניקים היה עדין ובקושי נראה). החיים של קולחוזניק ממוצע היו שונים מאנשים בעיר, אך מרעב כבר לא מתו ובגדול הכול נראה סביר, לפעמים אפילו נהדר. יחד עם זאת כל שנה הוכרזה בערים זעקה לצאת לקולחוזים ולעזור בקצירת הקציר, אשר – ברור מאליו – היה עשיר במיוחד ולכן היה סיכון כי הקולחוזניקים לא יסתדרו לבדם. ואז כל האוכלוסיה העירונית, פועלים, מרצים, חו...

הסמטיק אשר הרס את ברית המועצות

לעיסת מסטיק הייתה באיסור בברית המועצות. בבית ספר, בעיתונים, בטלוויזיה היו מספרים על הנזק מלעיסת מסטיק העלולה לגרום למחלות קשות במערכת העיכול. היו גם רומזים שמי שלועס מסטיק, נראה וגם נהיה מפגר כי זה פוגע קשות במוח שלו. למבוגרים היו מסבירים בצורה יותר ישרה כי לעיסת מסטיק היא אחד הסימנים החשובים של "אורח החיים האמריקני" ולהיכנע לו זאת בגידה במולדת ובמעשי האבות, בגיבורי המהפכה ובכל העם הסובייטי כולו. מהסיבות הנ''ל לא היו מסטיקים בברית המועצות. כלומר, כמעט לא היו. אני, למשל, טעמתי את המסטיק הראשון בחיים שלי בגיל שמונה או תשע כשחברה של אימא חזרה מטיול בגרמניה (בגרמניה המזרחית, כמובן, זאת שהייתה "שלנו"), הביאה משם כמה חפיסות של מסטיק, נתנה מסטיק אחד לאימא ואימא הציעה לי חתיכה קטנה. לא ידעתי ללעוס מסטיקים, על כן בלעתי אותו כמעט מיד ואימא כעסה כי זה לא בריא לבלוע אותו וכי לא ידעתי להעריך את התענוג האסור והנדיר הזה. המצב גרם פעם לטרגדיה. בשנת 1975 התקיים במוסקבה משחק הוקי בין נבחרת בריה''ם  הצעירה לקבוצת "ברי קאפ" מקנדה. לקבוצה הקנדית היה תומך,...