1. שלום,
אני אבי בר עקודה ובדברים אלה אני פותח את היומן שלי. בדפי היומן אספר על עצמי, לכן קראתי לו "דברי בר עקודה". אם כבר הגעתם לעמוד זה, אז מן הראוי להתעניין קצת באישיות של הבעלים שלו. אז ככה:
נולדתי עוד במילניום הקודם ביום אביבי אי שם במזרח. זה לא היה המזרח התיכון שבו אני גר כעת ולא המזרח הרחוק שבו מייצרים רכבי טויוטה ורב הדברים בועלם (כי נאמר כידוע שהקדוש ברוך הוא ברא את השמים ואת הארץ ואת כל השאר מייצרים בסין). ההגדרות שלנו בנוגע למזרחים למיניהם אינן ברורות ויש בהן בלבול. תראו בעצמכם: אם מישהו מדבר על סין, יפן או תאילנד, יקרא למקומות אלה בשם המזרח הרחוק וזה לגמרי בצדק, כי זה באמת נורא רחוק כך שבדרך אתה בקלות מספיק לצפות בשניים - שלושה סרטים, לישון ועוד להתעייף. אם מישהו רק יוצא מביתו בתל אביב ונכנס למכולת במרחק של מאתיים מטר, אז קרוי המקום בשם המזרח התיכון. אוקיי, נניח שאנחנו עצלים עד כדי כך שאפילו מאתיים מטר נחשב אצלנו למרחק בינוני, כלומר תיכון. אז מה אמור להיות קרוי המזרח הקרוב? פריז מבחינת האנגלים? לונדון מבחינתם של האירים? אני באמת לא יודע.
על כל פנים, אני נולדתי לא במזרח הרחוק ולא בתיכון ולא בקרוב אלא במזרח שלושת הרבעים להערכתי. המקום היה שטוח כמו צלוחית והיו בו אינסוף סוסים וכבשים, הרבה גמלים, מעט זאבים וקצת בני אנוש, בעיקר בעיירה שלי. בני האנוש שבעיירה דברו בעיקר בשפה הרוסית אם כי לחלקם היה מבטא ושגיאות בדיבור וגם המראה שלהם היה שונה מהאחרים: היו להם עיניים יותר צרות, שער ישר וקשה, פנים מיוחדות קצת. אלה היו הקזחים ושאר תושבי העיירה התייחסו אליהם בזלזול מסוים.זלזול זה היה קליל, כמעט בלתי נראה, אך היה לכולם ברור לחלוטין כי החבר’ה הקזחים בגן, בכיתה או בחצר היו קצת פחות מנומסים וקצת יותר אלימים וכדאי היה קצת להיזהר מלהסתבך איתם בקטטה. וזה בניגוד לשאר האנשים כמונו שהיו נקראים הרוסים ונחשבים לנורמטיביים, רגועים ומתורבתים. כשהתבגרתי ועליתי לבית ספר, שמתי לב שבין הרוסים היה לא פחות ילדים ואף מבוגרים אלימים ושצורת הדיבור הרגועה ודרך הארץ בכלל לא היו קשורים לצורת העיניים או לשום מאפיין חיצוני אחר. יותר מזה, ככל שיותר גס רוח היה איזה רוסי, כך ביותר זלזול התייחס לקזחים. שכן אחד שלנו, שבימי חול היה עובד בבית חרושת ובשבתות וימי ראשון התהלך בחצר שתוי וכל הזמן שמענו צעקות שלו במריבות עם אשתו ושכנים, פעם אמר לפרופסור קזחי שדירתו הייתה בדיוק מעלינו, כי זה הרוסים ש"לימדו אתכם החיות להשתין בעמידה." פני הפרופסור נהיו אדומות ועיניו הצטמצמו עוד יותר מהרגיל, אך התערבה אשתו וכמעט בכוח הכניסה את בעלה הביתה בליווי הצעקות השתויות של השכן. לא כל כך הבנתי מה כל כך פוגעני היה בזה שמישהו לימד מישהו אחר להשתין בעמידה ולמי בכלל אכפת איך הדבר נעשה, אבל הסצנה נתקעה בזיכרון שלי עד עתה.
למדתי גם כן כי הרוסים לא היו כולם אותו הדבר בעוד משמע אחד. בכיתה א’ התברר כי שכיני רוסלן ששיחקנו ביחד עוד בגן, הוא אזרבייג’ני, ויטקה הוא אוקראיני, טימור אוזבקי וסאשה גרמני. הרבה יותר מאוחר גיליתי שאנחנו בעצם יהודים וזה גם משהו לא רגיל כי השם "יהודי" היה קצת מביש, לא ברור למה. בדרך כלל את המילה או זורקים בפרצוף כמו קללה חזקה, או הוגים אותה בלחש שלא ישמעו הזרים. על כן, בין החברים היהודיים החליפו לעתים מילה זאת ב"צרפתי" ואם יהודי אחד חשד שמכר חדש שלו גם יהודי, היה שואל "אתה צרפתי?” המבין הבין את זה ולזרים היה הדבר נשאר סמוי.
אני אבי בר עקודה ובדברים אלה אני פותח את היומן שלי. בדפי היומן אספר על עצמי, לכן קראתי לו "דברי בר עקודה". אם כבר הגעתם לעמוד זה, אז מן הראוי להתעניין קצת באישיות של הבעלים שלו. אז ככה:
נולדתי עוד במילניום הקודם ביום אביבי אי שם במזרח. זה לא היה המזרח התיכון שבו אני גר כעת ולא המזרח הרחוק שבו מייצרים רכבי טויוטה ורב הדברים בועלם (כי נאמר כידוע שהקדוש ברוך הוא ברא את השמים ואת הארץ ואת כל השאר מייצרים בסין). ההגדרות שלנו בנוגע למזרחים למיניהם אינן ברורות ויש בהן בלבול. תראו בעצמכם: אם מישהו מדבר על סין, יפן או תאילנד, יקרא למקומות אלה בשם המזרח הרחוק וזה לגמרי בצדק, כי זה באמת נורא רחוק כך שבדרך אתה בקלות מספיק לצפות בשניים - שלושה סרטים, לישון ועוד להתעייף. אם מישהו רק יוצא מביתו בתל אביב ונכנס למכולת במרחק של מאתיים מטר, אז קרוי המקום בשם המזרח התיכון. אוקיי, נניח שאנחנו עצלים עד כדי כך שאפילו מאתיים מטר נחשב אצלנו למרחק בינוני, כלומר תיכון. אז מה אמור להיות קרוי המזרח הקרוב? פריז מבחינת האנגלים? לונדון מבחינתם של האירים? אני באמת לא יודע.
על כל פנים, אני נולדתי לא במזרח הרחוק ולא בתיכון ולא בקרוב אלא במזרח שלושת הרבעים להערכתי. המקום היה שטוח כמו צלוחית והיו בו אינסוף סוסים וכבשים, הרבה גמלים, מעט זאבים וקצת בני אנוש, בעיקר בעיירה שלי. בני האנוש שבעיירה דברו בעיקר בשפה הרוסית אם כי לחלקם היה מבטא ושגיאות בדיבור וגם המראה שלהם היה שונה מהאחרים: היו להם עיניים יותר צרות, שער ישר וקשה, פנים מיוחדות קצת. אלה היו הקזחים ושאר תושבי העיירה התייחסו אליהם בזלזול מסוים.זלזול זה היה קליל, כמעט בלתי נראה, אך היה לכולם ברור לחלוטין כי החבר’ה הקזחים בגן, בכיתה או בחצר היו קצת פחות מנומסים וקצת יותר אלימים וכדאי היה קצת להיזהר מלהסתבך איתם בקטטה. וזה בניגוד לשאר האנשים כמונו שהיו נקראים הרוסים ונחשבים לנורמטיביים, רגועים ומתורבתים. כשהתבגרתי ועליתי לבית ספר, שמתי לב שבין הרוסים היה לא פחות ילדים ואף מבוגרים אלימים ושצורת הדיבור הרגועה ודרך הארץ בכלל לא היו קשורים לצורת העיניים או לשום מאפיין חיצוני אחר. יותר מזה, ככל שיותר גס רוח היה איזה רוסי, כך ביותר זלזול התייחס לקזחים. שכן אחד שלנו, שבימי חול היה עובד בבית חרושת ובשבתות וימי ראשון התהלך בחצר שתוי וכל הזמן שמענו צעקות שלו במריבות עם אשתו ושכנים, פעם אמר לפרופסור קזחי שדירתו הייתה בדיוק מעלינו, כי זה הרוסים ש"לימדו אתכם החיות להשתין בעמידה." פני הפרופסור נהיו אדומות ועיניו הצטמצמו עוד יותר מהרגיל, אך התערבה אשתו וכמעט בכוח הכניסה את בעלה הביתה בליווי הצעקות השתויות של השכן. לא כל כך הבנתי מה כל כך פוגעני היה בזה שמישהו לימד מישהו אחר להשתין בעמידה ולמי בכלל אכפת איך הדבר נעשה, אבל הסצנה נתקעה בזיכרון שלי עד עתה.
למדתי גם כן כי הרוסים לא היו כולם אותו הדבר בעוד משמע אחד. בכיתה א’ התברר כי שכיני רוסלן ששיחקנו ביחד עוד בגן, הוא אזרבייג’ני, ויטקה הוא אוקראיני, טימור אוזבקי וסאשה גרמני. הרבה יותר מאוחר גיליתי שאנחנו בעצם יהודים וזה גם משהו לא רגיל כי השם "יהודי" היה קצת מביש, לא ברור למה. בדרך כלל את המילה או זורקים בפרצוף כמו קללה חזקה, או הוגים אותה בלחש שלא ישמעו הזרים. על כן, בין החברים היהודיים החליפו לעתים מילה זאת ב"צרפתי" ואם יהודי אחד חשד שמכר חדש שלו גם יהודי, היה שואל "אתה צרפתי?” המבין הבין את זה ולזרים היה הדבר נשאר סמוי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה