איך הפסקתי להיות בחור סובייטי טוב

5. 

בבית הספר הייתי תלמיד טוב מאוד, גם בקטע של הציונים שלי וגם במה שהיה אז קרוי "עמדת החיים הפעילה." עמדת חיי הפעילה התבטאה בכך שהשתתפתי בכל האספות ואירועים של בית הספר, ביצעתי את כל המשימות הלא-לימודיות הרבות, כגון הכנת סקר מצב בעולם באספה כיתתית, איסוף דברי מתכת הישנים לצורך מחזורם, הכנת משלוחי מזון לשחורים הסובלים מגזענות בארה’’ב וכד’.
את העובדה שהשחורים הסובלים בארה’’ב חיים הרבה יותר טוב מאיתנו התורמים להם, גיליתי כבר אחרי הקריסה של ברית המועצות, כאשר קרסו כל האמונות, לא רק זאת, כך שאת התגלית לגבי השחורים קיבלתי יחסית בקלות. את זה שדברי המתכת הכבדים והחלודים שבקושי סחבנו לחצר בית הספר, לא הלכו לשום מחזור אלא פשוט הושלכו אחר כך למזבלה בסמוך לבית הספר, קיבלנו בזעם וניסינו להשיב את הצדק. כשלא הצלחנו בזה, הבנו כי גם אם בדגר הגבוה מתכוונים למעשים טובים, זה לא בהכרח ייעשה בדרג יותר נמוך. הבנו גם שהדגר הגבוה יותר, כגון המורים שלנו, לא בהכרח קשוב לתלונות שלנו ויש דברים הנעשים "בשביל הווי" בלבד. זה לא היה משמח במיוחד, אבל נאלצנו לחיות עם זה. בכל זאת הייתה התקווה שאנחנו  נוכל להגיע לדרג שבו מתקבלות החלטות ואז נוכל לתקן את הדברים.
כשנהייתי סטודנט באוניברסיטה, הייתי כבר הרבה פחות אופטימי. אין מה לעשות: כשמתגברים, נהיים ציניים יותר. ואז, בשנה האחרונה של הלימודים שלי באוניברסיטה, קיימו ההורים שלי מועצת המשפחה ואמרו לי, שלא אכפת לכם, מה אני חושב על זה, אבל הם בתור הוריי חייבים לדאוג לעתיד שלי ואז הם דורשים בתוקף שאגיש בקשה להתקבל למפלגה הקומוניסטית, כי בלי זה לעולם לא אוכל להתקדם אפילו בצעד אחד בקריירה שלי וזה לא משנה באיזו קריירה אבחר. אני הייתי ציני, אבל לא מספיק ציני בשביל לקבל בקלות את הרעיון של חברות במפלגה הקומוניסטית רק מטעמי קריירה בלבד. זה איכשהו לא הסתדר אצלי, כי או שאני (כמו שהיה כתוב בכל הספרים ובעיתונים וכמו שהיו טוענים כל הסרטים וכל המורים שלי) מאמין שהקומוניסטים טובים יותר מעם הארץ כמוני ואז אני לא ראוי להיות חבר במפלגה, או שהם (כמו שהיו אומרים רב החברים שלי) רק עושים את עצמם "קדושים" ובפועל הם צבועים לחלוטין, ואז אין לי מה לחפש ביניהם.
ההורים שלי לא ירדו ממני וכעבור כמה שבועות של שטיפת מוח בלתי פוסקת נכנעתי. באתי למועצת המפלגה באוניברסיטה והבעתי את רצוני להתחבר. בעיניים של מזכיר המועצה היה איזה רגע של אי נעימות, אך אחרי כמה שניות הוא הסביר לי שאם היה לי לאום יותר מתאים או אם היה לי לפחות עיסוק אחר, אז אולי ואולי, אבל במצב המסובך הנוכחי ולאור האירועים האחרונים בעולם אין כעת שום אפשרות לקלוט אותי בשורות הקומוניסטים. שמעתי, נשמתי לרווחה והלכתי. אחרי זה הכול כבר היה ברור לי לגבי השוויון של כל העמים והסולידריות והמאבק על העתיד הטוב וכד’. לא היה יותר היסוסים, אין לי מה לעשות ביניהם.