דברי בר עקודה

הסינים אומרים שהתה תלוי במים הרבה יותר מאשר בכל דבר אחר. שמעתי שבביג'ינג בימים הקדומים היו מוכרים מים שמקורם במעיינות רחוקים בהרים כי המים בעיר לא היו טובים לחליטה. היום בסין בכל סופרמרקט ובכל דוכן מוכרים אינסוף סוגים שונים של מי שתיה בבקבוקים וזה עולה גרושים, כך שבכל עיר ובכל כפר ידוע במדויק איזה סוג של המים הכי מתאים לתה. ומה בארץ? מי ברז לא מתאימים, כי כמעט בכל מקום בארץ מי הברז הם מים קשים מדי. אומרים שזה לא כך באילת - לא בדקתי. מים של טמי 4 וכל מיני מיניברים אחרים - יותר טובים ממי ברז. צריך לבדוק כל מקרה לגופו כי בדרך כלל כל לקוח מחליט איזה מתקנים יהיו לו במערכת וזה משפיע קריטית. בדרך כלל, טמי 4 בהרכבה בסיסית מספק מים רכים וזה טוב. מים מינרלים - מי עדן, נביעות או סן-בנדטו בסדר, אך לא עין גדי כי אלה קשים מדי. מים מפילטר בריטה - טובים מאוד. איך מרתיחים את המים לחליטה? אין להוסיף מים לאלה שנשארו בקומקום אחרי הפעם הקודמת - פוגע קשות בטען התה. מאצ'ה חייב מים בטמפרטורה 60-70 מעלות. תה עלים ירוק, צהוב, לבן או אולונג  חייב מים בטמפרטורה 70-80 מעלות....

לעיסת מסטיק הייתה באיסור בברית המועצות. בבית ספר, בעיתונים, בטלוויזיה היו מספרים על הנזק מלעיסת מסטיק העלולה לגרום למחלות קשות במערכת העיכול. היו גם רומזים שמי שלועס מסטיק, נראה וגם נהיה מפגר כי זה פוגע קשות במוח שלו. למבוגרים היו מסבירים בצורה יותר ישרה כי לעיסת מסטיק היא אחד הסימנים החשובים של "אורח החיים האמריקני" ולהיכנע לו זאת בגידה במולדת ובמעשי האבות, בגיבורי המהפכה ובכל העם הסובייטי כולו. מהסיבות הנ''ל לא היו מסטיקים בברית המועצות. כלומר, כמעט לא היו. אני, למשל, טעמתי את המסטיק הראשון בחיים שלי בגיל שמונה או תשע כשחברה של אימא חזרה מטיול בגרמניה (בגרמניה המזרחית, כמובן, זאת שהייתה "שלנו"), הביאה משם כמה חפיסות של מסטיק, נתנה מסטיק אחד לאימא ואימא הציעה לי חתיכה קטנה. לא ידעתי ללעוס מסטיקים, על כן בלעתי אותו כמעט מיד ואימא כעסה כי זה לא בריא לבלוע אותו וכי לא ידעתי להעריך את התענוג האסור והנדיר הזה. המצב גרם פעם לטרגדיה. בשנת 1975 התקיים במוסקבה משחק הוקי בין נבחרת בריה''ם  הצעירה לקבוצת "ברי קאפ" מקנדה. לקבוצה הקנדית היה תומך,...

הידעתם מה זה בית פיכחון? הרי מדובר בחלק בלתי נפרד ומשמעותי מאוד של התרבות הסובייטית ולדובר עברית מן השורה אין שום מושג מה זה. אז נתחיל מההיסטוריה: האנשים ברוסיה שתו תמיד. יש אומרים שלא תמיד אלא רק החל מהמאה החמש עשרה ויש אומרים שהחל מהמאה השמונה עשרה ויש כאלה שטוענים שמחלה זאת היא בכלל לא אופיינית לעם הרוסי הטוב וכל זה בא משונאי העם הרוסי כגון אנגלים, אמריקאים, יהודים ועוד. לא משנה כל כך, מי צודק, כי העובדה היא שהעם הרוסי שתה באופן כבד ביותר לפחות לאורך כמה מאות השנים האחרונות. ובטח שאחרי המהפכה הקומוניסטית ב-1917 לא הפסיק לשתות, למרות שלפחות פעמיים בשבעים השנים של השלטון הקומוניסטי הוכרזה תקופת היובש והשתייה החריפה הייתה אסורה ונענשה על ידי קנסות ומאסר. הרוסים והסובייטים בכלל אינם מקרה מיוחד כל כך בעניין זה. באנגליה, בארצות הברית, בדנמרק ובמדינות אחרות שתו לא פחות עד בערך המחצית השנייה של המאה העשרים. אחרי זה הרמה ירדה די משמעותית בכל מקום, אך לא בברית המועצות. וכשאנשים שותים הרבה, זה מסוכן. גם לעצמם וגם לזולת. היה לא מעט מקרים של דקירות ומכות קשות, של הפרעות לציבור, של מוות מקור ...

6. כשהגענו לארץ, היה לנו מטען ובו כמאה קילוגרם של ספרים, כי זה היה העושר העיקרי שלנו. כסף גם היה לא מעט: לאחר שמכרנו את כל מה שהיה ניתן למכור ולאחר שאנשי המכס הקזחי הכריחו אותי לתת להם עשרים דולר (שזה היה הישג, כי כל אלה שהיו במטוס שלנו, שילמו להם החל מחמישים דולר בתור שוחד), היה לי שלוש מאות דולר וזה היה אוצר שלם. במשך ששת החודשים הראשונים לקליטה שלנו בארץ שילם לנו משרד הקליטה את סל הקליטה שהרעיון של הסל היה להעניק לנו אפשרות ללמוד את השפה וקצת להתאקלם במדינה לפני שנתחיל להתפרנס לבד. התשלום של הסל היה תלוי בהמון גורמים ונסיבות, כגון, כמה ילדים יש במשפחה, בני כמה כל בני המשפחה, איזה חודש זה וכד’. כממוצע, היה הסכום שווה לכאלפיים וחמש מאות ש’’ח לחודש. סל הקליטה היה נחמד מאוד מצד המדינה ואני יודע שרבים מאוד שהגיעו בשנות השישים או החמישים יגידו ובצדק שלהם לא נתנו אפילו גרוש אחד. יחד עם זאת, לנו זה קצת לא הספיק. לא ידענו שבבנק אפשר לבקש מינוס, לא ידענו שיש עוד דרכים ולא ידענו למצוא עבודה משום שלא היה ברור איך עושים את זה. בחודש הראשון נעזרנו בשלוש מאות הדולרים שהיה לנו וזאת הייתה בדיוק ה...

5.  בבית הספר הייתי תלמיד טוב מאוד, גם בקטע של הציונים שלי וגם במה שהיה אז קרוי "עמדת החיים הפעילה." עמדת חיי הפעילה התבטאה בכך שהשתתפתי בכל האספות ואירועים של בית הספר, ביצעתי את כל המשימות הלא-לימודיות הרבות, כגון הכנת סקר מצב בעולם באספה כיתתית, איסוף דברי מתכת הישנים לצורך מחזורם, הכנת משלוחי מזון לשחורים הסובלים מגזענות בארה’’ב וכד’. את העובדה שהשחורים הסובלים בארה’’ב חיים הרבה יותר טוב מאיתנו התורמים להם, גיליתי כבר אחרי הקריסה של ברית המועצות, כאשר קרסו כל האמונות, לא רק זאת, כך שאת התגלית לגבי השחורים קיבלתי יחסית בקלות. את זה שדברי המתכת הכבדים והחלודים שבקושי סחבנו לחצר בית הספר, לא הלכו לשום מחזור אלא פשוט הושלכו אחר כך למזבלה בסמוך לבית הספר, קיבלנו בזעם וניסינו להשיב את הצדק. כשלא הצלחנו בזה, הבנו כי גם אם בדגר הגבוה מתכוונים למעשים טובים, זה לא בהכרח ייעשה בדרג יותר נמוך. הבנו גם שהדגר הגבוה יותר, כגון המורים שלנו, לא בהכרח קשוב לתלונות שלנו ויש דברים הנעשים "בשביל הווי" בלבד. זה לא היה משמח במיוחד, אבל נאלצנו לחיות עם זה. בכל זאת הייתה התקווה שא...

4.  מי יודע מה זה "קולחוז"? אלה שכבר הספיקו להציץ בוויקיפדיה או שלמדו או התעניינו בהיסטוריה של הסובייטים, אולי יגידו שזה משק חקלאי משותף הדומה מאוד לקיבוץ. בין שני הדברים הללו אכן קיים דמיון   אם כי קולחוזים (כמו בעצם הכול בברית המועצות) היו בהתנודבות ומאות אלפי אנשים שלא הביעו רצון להירשם בהן, נשלחו למחנות, בתי סוהר או פשוט הוצאו להורג בגין היותם אויבי העם. כך זה היה בתקופת הקומוניזם המוקדם, לפני וקצת אחרי מלחמת העולם השנייה. יותר מאוחר השתנה המצב בהדרגה וזה לטובה. בתקופה שלי כל עובדי החקלאות בברית המועצות היו או קולחוזניקים או סובחוזניקים (אלה האחרונים, באופן תאורטי, היו סחירים השווים לפועלים בעיר, אך בפועל ההבדל בין קולחוזניקים וסובחוזניקים היה עדין ובקושי נראה). החיים של קולחוזניק ממוצע היו שונים מאנשים בעיר, אך מרעב כבר לא מתו ובגדול הכול נראה סביר, לפעמים אפילו נהדר. יחד עם זאת כל שנה הוכרזה בערים זעקה לצאת לקולחוזים ולעזור בקצירת הקציר, אשר – ברור מאליו – היה עשיר במיוחד ולכן היה סיכון כי הקולחוזניקים לא יסתדרו לבדם. ואז כל האוכלוסיה העירונית, פועלים, מרצים, חו...