דילוג לתוכן הראשי

הסמטיק אשר הרס את ברית המועצות

לעיסת מסטיק הייתה באיסור בברית המועצות. בבית ספר, בעיתונים, בטלוויזיה היו מספרים על הנזק מלעיסת מסטיק העלולה לגרום למחלות קשות במערכת העיכול. היו גם רומזים שמי שלועס מסטיק, נראה וגם נהיה מפגר כי זה פוגע קשות במוח שלו. למבוגרים היו מסבירים בצורה יותר ישרה כי לעיסת מסטיק היא אחד הסימנים החשובים של "אורח החיים האמריקני" ולהיכנע לו זאת בגידה במולדת ובמעשי האבות, בגיבורי המהפכה ובכל העם הסובייטי כולו.
מהסיבות הנ''ל לא היו מסטיקים בברית המועצות. כלומר, כמעט לא היו. אני, למשל, טעמתי את המסטיק הראשון בחיים שלי בגיל שמונה או תשע כשחברה של אימא חזרה מטיול בגרמניה (בגרמניה המזרחית, כמובן, זאת שהייתה "שלנו"), הביאה משם כמה חפיסות של מסטיק, נתנה מסטיק אחד לאימא ואימא הציעה לי חתיכה קטנה. לא ידעתי ללעוס מסטיקים, על כן בלעתי אותו כמעט מיד ואימא כעסה כי זה לא בריא לבלוע אותו וכי לא ידעתי להעריך את התענוג האסור והנדיר הזה.
המצב גרם פעם לטרגדיה. בשנת 1975 התקיים במוסקבה משחק הוקי בין נבחרת בריה''ם  הצעירה לקבוצת "ברי קאפ" מקנדה. לקבוצה הקנדית היה תומך, חברת "ריגלי" היא יצרן גדול של מסטיקים. בתום המשחק התחילו התומכים והשחקנים הקנדים לפזר בין הקהל חפיסות מסטיקים. כנראה, בתור מבצע היכרות או ג'סטה של רצון טוב או משהו כזה. נוצר המון ענק של האנשים המנסים להשיג את הפרי האסור. מנהל האצטדיון פחד כי הקנדים יתחילו לצלם ואז עלולים להאשים אותו בסיוע בעיתונאים הקפיטליסטים בניסיון להשמיץ את החיים הסובייטים והחליט לכבות את האור על מנת למנוע את האפשרות לצלם. כמובן שהדבר גרם להחמרת המצב. נוצרה פניקה ובה 21 איש נדחפו למוות והיו עשרות נפגעים. המנהל, כמובן, נשלח לכלא ולאחר מהתקרית הוסר האיסור לייצור מסטיקים בבריה''ם. נפתחו כמה מפעלים, אבל עדיין היה הייצור מצומצם ביותר וגם האיכות של המסטיקים הסובייטיים הייתה פחותה.
כשדגלתי יותר, הופיע יותר מסטיקים. מקור אחד שלהם היה לונה-פרק מצ'כוסלובקיה שהיה מבקר אצלנו בעיר כל כמה
שנים. היו בו כמה אטרקציות שבהן אם פגעת ביעד אז מגיע לך פרס ואחת הפרסים היה מסטיק "פדרו".  לא היה בעיר שלי פרס טוב מזה. כרטיס לאטרקציה היה יקר מאוד, לפחות חמישים קופייקות (כלומר, חצי רובל וזה היה מחיר של ארוחה טובה בבית קפה. למהנדס מתחיל היה אז שכר חודשי כ-120 רובל - השוו לבד). ובשביל לזכות ב"פדרו" היה צריך עוד לחכות בתור ארוך וצפוף ואז לזכות. הכי מעשיים מאנשי העיר היו פשוט ניגשים לצ'כים בשושו וקונים מהם ישירות מסטיק פדרו במחיר של רובל אחד ליחידה.
ככל שיותר התקדמה ברית המועצות לסוף ההיסטוריה שלה, כך יותר מסטיקים הופיעו בערים. עם תחילת "הפרסטרויקה" התחילו למכור אותם בכל פינה. ובכל זאת, נהיה הדבר יותר זמין, אך נשאר די יקר ועוד שנים רבות היה אפשר לראות אנשים שהיו שמים מסטיק בפה, לועסים אותו זמן מה, ואחרי כן מוציאים אותו מהפה ומדביקים על אוזן שלהם לשימוש חוזר. האם זהו מה שבאמת גרם לסוף המדינה המוזרה ההיא? ברור שלא. אבל גם זה תרם.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

מה זה שבתניק?

3.  רב האנשים דוברי העברית לא יודעים מה זה "שבתניק" או, בגרסה הרוסית המקורית "סובותניק”. המיעוט בטוחים שמילה זאת היא השם לקהילה רוסית אשר גיירה את עצמה לפני הרבה שנים ברוסיה, הפכה בסוף ליהודים לכל דבר וברובה עלתה לארץ. זה נכון, אבל כל בן אדם שגר פעם בברית המועצות, יודע טוב מאוד מה זה שבתניק ולזה אין שום קשר לאנשים הטובים הנ’’ל. במקור הרוסי נקראות שתי התופעות בשם "סובותניק", ורק על מנת למנוע בלבול אני מעדיף לשמור את הגרסה הרוסית לקהילה שהתייהדה ואת הדבר האופייני ביותר לאורח החיים הסובייטי אכנה בשם המעוברת "שבתניק". זאת לא המצאה שלי, כי עוד בבריה’’מ בעיתונים ובספרים ביידיש בשימוש מאוד נרחב הייתה המילה "שאבעסניק" שזה למעשה שבתניק בכתיב היידי הסובייטי.  אז מהו שבתניק? המיתולוגיה הסובייטית לימדה שבשנת 1919 בתקופת העוני והקשיים החליטו כמה פועלים באחד המפעלים במוסקווה להישאר בעבודה בשבת במקום לנוח בסוף שבוע וזה על מנת לעזור למולדתם בשעת המצוקה. הם עבדו יום נוסף ללא תשלום ומשום שהייתה זאת שבת, קראו לעבודה זאת שבתניק. מהר מאוד זכו לשבח מצד המ...

על קולחוזים

4.  מי יודע מה זה "קולחוז"? אלה שכבר הספיקו להציץ בוויקיפדיה או שלמדו או התעניינו בהיסטוריה של הסובייטים, אולי יגידו שזה משק חקלאי משותף הדומה מאוד לקיבוץ. בין שני הדברים הללו אכן קיים דמיון   אם כי קולחוזים (כמו בעצם הכול בברית המועצות) היו בהתנודבות ומאות אלפי אנשים שלא הביעו רצון להירשם בהן, נשלחו למחנות, בתי סוהר או פשוט הוצאו להורג בגין היותם אויבי העם. כך זה היה בתקופת הקומוניזם המוקדם, לפני וקצת אחרי מלחמת העולם השנייה. יותר מאוחר השתנה המצב בהדרגה וזה לטובה. בתקופה שלי כל עובדי החקלאות בברית המועצות היו או קולחוזניקים או סובחוזניקים (אלה האחרונים, באופן תאורטי, היו סחירים השווים לפועלים בעיר, אך בפועל ההבדל בין קולחוזניקים וסובחוזניקים היה עדין ובקושי נראה). החיים של קולחוזניק ממוצע היו שונים מאנשים בעיר, אך מרעב כבר לא מתו ובגדול הכול נראה סביר, לפעמים אפילו נהדר. יחד עם זאת כל שנה הוכרזה בערים זעקה לצאת לקולחוזים ולעזור בקצירת הקציר, אשר – ברור מאליו – היה עשיר במיוחד ולכן היה סיכון כי הקולחוזניקים לא יסתדרו לבדם. ואז כל האוכלוסיה העירונית, פועלים, מרצים, חו...